ביאור שטיינזלץ על מנחות ס״ז

1 גלגול הבצק הלישה שהיא המחייבת את העיסה בהפרשת חלה כאשר הוא נעשה ברשות ההקדש — פוטר את העיסה מחיוב הפרשת חלה ממנה. דתנן שכן שנינו במשנה במסכת חלה: הקדישה האשה את עיסתה, עד שלא בטרם גלגלה אותה, וחזרה ופדאתה את העיסה מן ההקדש בכסף, וגלגלה אותה — הרי היא חייבת בחלה, שהרי בשעת הגלגול היתה העיסה ברשות ההדיוט. וכן אם הקדישה האשה את העיסה מש כבר גלגלה אותה ואחר כך חזרה ופדאתה מן ההקדש — הרי העיסה חייבת בהפרשת חלה, שכן בשעת הגלגול היתה ברשות ההדיוט, וכבר התחייבה בהפרשת חלה. אבל אם הקדישה את העיסה עד שלא גלגלה אותה, ועמד וגלגלה הגזבר של ההקדש, ואחר כך חזרה האשה ופדאתה את העיסה מידי ההקדש — פטורה העיסה מהפרשת חלה, משום שבשעת חובתה החלת החיוב, שהוא זמן הגלגול, היתה העיסה פטורה.

2 עד כאן היה פשוט לרבא, ואולם בעי שאל רבא: גלגול עיסה שברשות גוי מאי מה הדין לענין חיוב הפרשת חלה. ומסביר רבא את בעייתו זו, הלא מיתנא תנן שנינו: גר שנתגייר והיתה לו ברשותו עיסה, אם הבצק נעשה עד שלא נתגייר — הרי שבשעת חיוב חלה היתה העיסה ברשות גוי, ולכך הריהו פטור מהפרשת חלה. ואם נעשה הבצק מש כבר נתגייר — חייב בהפרשת חלה, שהרי בשעת החיוב היתה העיסה ברשות ישראל. ואם הוא ספק מתי התגלגלה העיסה, אם לפני שהתגייר או לאחר שהתגייר — חייב להפריש חלה מספק.

3 ויש לדון במה ששנינו במשנה זו שגלגול הגוי פוטר את העיסה מהפרשת חלה: משנה הא זו, מאן מי מבין התנאים שנחלקו בדין מירוח הגוי לענין חיוב התבואה במעשרות, קתני לה שנה אותה? — כדברי הכל היא. ואפילו ר' מאיר ור' יהודה דקמחייבי התם שהם מחייבים שם בהפרשת מעשרות במירוח הגוי, פטרי הכא פוטרים כאן בהפרשת חלה בגלגול הגוי, וטעם הדבר: דווקא

4 התם שם, בהפרשת מעשרות במירוח הגוי הדין הוא, לדעתם, שמעשה החיוב הנעשה ברשות הגוי מחייב, משום דכתיב שנאמר בחיוב הפרשת מעשרות המלה "דגנך" "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך". דברים יב, יז, הרי זו לשון מיעוט: דווקא דגנך הוא המתחייב במעשרות, ולא דגן אחר. ושוב חזרה ונאמרה המלה "דגנך" במצות אכילת המעשרות בירושלים "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך...". שם יד, כג, ועוד נאמרה המלה "דגנך" בחיוב הנתינה לכהן "ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תתן לו". שם יח, ד, שמלה

5 יתירא יתירה היא, הוי הריהו איפוא לשון מיעוט אחר לשון מיעוט, וכלל הוא שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות — אפילו את התבואה שנעשה בה מירוח ברשות הגוים.

6 אבל הכא כאן, בדין הפרשת חלה, תרי זימני שתי פעמים המלה "ערסתיכם" כתיב נאמרה, בדין הפרשת חלה "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם", במדבר טו, כ— כא. ואין המלה "עריסותיכם" מקרא יתר, שכן כתוב חד אחד "ערסתיכם" בא ללמדנו כי חיוב הפרשת חלה הוא בעיסה ששיעורה הוא כדי כשיעור עיסתכם הנהוגה במדבר סיני עומר, כשנאמרה מצוה זו. וכתוב חד אחד נוסף האומר "ערסתיכם" בא ללמד כי דווקא עיסת ישראל חייבת בחלה, ולא עיסת גוים ולא עיסת הקדש. זו אפשרות אחת להבנת הדברים.

7 או דלמא שמא נאמר כי דברי המשנה הפוטרת את העיסה שהתגלגלה ברשות הגוי מהפרשת חלה ר' יוסי ור' שמעון קתני לה, דקא פטרי הם השונים אותה, שכן הם פוטרים את התבואה ממעשרות על ידי מירוח גויים, אבל ר' מאיר ור' יהודה הסבורים שמירוח גוי אינו פוטר ממעשרות, גמרי לומדים דינה של העיסה שגולגלה על ידי גוי שחייבת בהפרשת חלה, בגזירה שווה של המלים "ראשית" "ראשית עריסותיכם..." האמורה בחלה, "ראשית" "ראשית דגנך" האמורה במעשרות מהתם משם, ממעשרות, שכשם שחייבת התבואה שהתמרחה בידי גוי במעשרות, כן חייבת העיסה שגולגלה בידי גוי בהפרשת חלה.

8 אמר רבא: יהא רעוא דאחזיה בחילמא יהי רצון שאזכה ואראה את הפתרון לשאלה זו בחלום. הדר חזר ואמר רבא בפתרון בעייתו: מאן דאמר מי מבין התנאים שאומר כי מירוח הגוי פוטר את התבואה מחיוב מעשרות, הוא גם זה האומר כי גלגול הגוי את העיסה פוטר אותה מחיוב הפרשת חלה. ואילו מאן דאמר מי מבין התנאים שאומר כי מירוח הגוי אינו פוטר את התבואה מהפרשת מעשרות, הוא גם האומר כי גלגול הגוי את העיסה אינו פוטר אותה מהפרשת חלה.

9 איתיביה הקשה לו רב פפא לרבא על דבריו אלה, ממה ששנינו בברייתא: גוי שהפריש שה לפדות בו פטר חמור שנולד לו מאתון מבכירה, וכן גוי שהפריש מעיסתו חלה — מודיעים אותו שהוא פטור מפדיון פטר חמור ומהפרשת חלה, ואין קדושה חלה על אלה, ולכך חלתו נאכלת אף לזרים שאינם כהנים, ואין איסור הנאה בפטר החמור, והריהו גוזז את שערו, ועובד בו.

10 ויש לדייק בדברי הברייתא: דווקא בדברים אלה אין קדושה, הא הרי מכאן נלמד שתרומתו של גוי אסורה, שסבור התנא של ברייתא זו, שמירוח הגוי אינו פוטר את התבואה מחיובה במעשרות, והא והרי נמצא איפוא כי האי זה התנא הוא שאמר כי מירוח הגוי אינו פוטר את התבואה מהפרשת מעשרות, והוא שאמר כי גלגול גוי פוטר את העיסה מהפרשת חלה!

11 ועוד כיוצא בזה איתיביה הקשה לו רבינא לרבא ממה ששנינו בברייתא אחרת, כי חלת גוי שהפריש מעיסתו שנילושה מקמח תבואה שגדלה ברשותו בארץ, וכן תרומתו של גוי שהפרישה מתבואה שגדלה ברשותו בחוצה לארץ — מודיעין אותו שהוא פטור מלהפריש חלה ותרומה, ואין במה שהפריש קדושה, ולכך חלתו נאכלת אף לזרים, ותרומתו אם התערבה בתבואת חולין אינה מדמעת אוסרת באכילה לישראל את התערובת. ויש לדייק בדברי הברייתא: דווקא בתבואה של הגוי שגדלה ברשותו בחוצה לארץ אין כל קדושה שהרי אף בישראל, אין חיוב התרומה בחוץ לארץ אלא מדברי חכמים, הא הרי מכאן כי תרומתו של גוי שתרם מתבואה שגדלה ברשותו בארץ אסורה באכילה לישראל, ומדמעת את תערובת החולין שנפלה לתוכה. ואולם שנינו באותה ברייתא כי חלתו של גוי בארץ אין בה כל קדושה.

12 והא והרי למדנו כי האי זה התנא שאמר כי מירוח הגוי אינו פוטר, הוא גם זה שאמר כי גלגול הגוי פוטר! ומתרצים: בעיקרו של דבר, התנא הסבור כי גלגול הגוי פוטר את העיסה מחלה הוא גם זה הסבור שמירוח הגוי פוטר את התבואה ממעשרות.

13 ואולם דין זה שמירוחו אינו פוטר את התבואה, אינו אלא מדרבנן מדברי סופרים, שגזרו בו כן, כגזירה משום בעלי כיסים אנשים עשירים שיבואו להערים על הפרשת מעשרותיהם, וימכרו לגוי את תבואותיהם, על מנת שימרחן הגוי, ויפטרן בכך מחיוב מעשרות.

14 ושואלים: אי הכי אם כך, שהטעם שאין מירוח הגוי פוטר את התבואה הוא גזירת חכמים משום בעלי כיסים, אפילו בחלה נמי גם כן יגזרו חכמים שגלגול הגוי אינו פוטר מהפרשת חלה, ומשום בעלי כיסים! ומשיבים: אין מקום לגזור כן בהפרשת חלה, שכן כל הרוצה להשתמט ממצות הפרשת חלה, אינו נזקק לשם כך למכור את עיסתו לגוי, אלא אפשר לו להיפטר מחיוב הפרשת חלה באופן פשוט יותר, דאפי לה שיאפה אותה, את העיסה בפחות משיעור הבצק המחייב בהפרשת חלה, שהוא פחות מחמשת רבעים קמח ועוד, ואז לא יתחייב.

15 ומקשים עוד: והרי בתרומה נמי גם כן אפשר לו לרוצה להערים ולהשתמט מהפרשת תרומה מתבואתו לעשות כן אף בלא למוכרה לגוי שהוא ימרחנה, ובאופן דעביד לה שיעשה בה כמו שאמר ר' אושעיא. שכך אמר ר' אושעיא: כיון שראיית פני הבית לאחר זריית התבואה ומירוחה היא המחייבת את התבואה בתרומה ומעשרות, מערים אדם על תבואתו כדי שלא להפריש ממנה מעשרות, ומכניסה לתוך הבית עוד לפני שזרו את התבואה, בעודה עדיין במוץ שלה, כדי שבכך תהא בהמתו אוכלת מן התבואה הזו ופטורה מן המעשר. אי נמי או גם כן באופן אחר, דעייל לה שמכניס הוא אותה אל ביתו, לא דרך שער הבית, אלא דרך גגות ודרך קרפיפות, ובאופן זה אין התבואה מתחייבת. ומדוע נזקקו חכמים לגזור על תבואת ישראל שנתמרחה על ידי הגוי שתהא חייבת במעשרות?!

16 ומשיבים: אין הדברים דומים, שכן התם שם, בתבואה יש מקום לגזור משום בעלי כיסים שיעמדו וימכרו את תבואותיהם לגוי, מפני שאין זה נוח להם לפטור את תבואותיהם בהכנסתה לביתם בעודה במוץ, או דרך גגות וקרפיפות, שכן הריהם דברים הנעשים בפרהסיא בפומבי, הנראית לכל, וזילא ביה מילתא מזולזל בו הדבר, שלא ירצה להתבזות על ידי אנשים שיראו שהוא מערים על המעשרות. וכדי להפטר מחובת המעשרות עלול הוא למכור את תבואותיו לגוי שימרחם, ויש מקום לגזור בו. ואולם הכא כאן, בהפרשת חלה שנעשה הדבר בצינעא, שאין בני אדם רואים בו שהוא עושה את עיסתו בשיעור פחות מכדי חיוב חלה, ולא זילא ביה מילתא אין הדבר מזלזל בו, אין מקום לגזור שמא יבוא למכור את עיסתו לגוי לפוטרה מן החלה.

17 א משנה וממשיכים בתיאור סדר הבאת העומר. לאחר שנופה עשרון הקמח המיועד לעומר, לאחר שהאיר כבר יום ט"ז בניסן בא לו לעשרון, ונתן עליו מקצת משמנו מלוג השמן בכלי שבידו, ונתן עליו את הסולת, והניח את לבונתו מן הצד בכלי. ויצק מהשמן שבלוג גם על הסולת, ובלל אותם כאחד, את הסולת והשמן. וחזר ויצק פעם נוספת מהשמן על הסולת הבלולה שכן כל המנחות טעונות שלוש נתינות שמן. ולאחר מכן הניף מעלה את מנחת העומר, והגיש אותה אל כנגד חודה של הקרן הדרומית מערבית של המזבח. ולאחר מכן קמץ ממנה את הקומץ, ולאחר שמלח את הקומץ, הקטיר את הקומץ ואת הלבונה על המזבח. והשאר שאר העומר נאכל ניתן לאכילה בעזרה לכהנים.

18 משקרב מיד לאחר שקרב העומר ביום ט"ז בניסן, יוצאין אנשים מביתם וכבר מוצאין את שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי הבא מהתבואה החדשה, שהותרה לאכילה על ידי הנפת העומר. ודבר זה היה נעשה שלא ברצון חכמים, שאנשים הקדימו וקצרו וטחנו מן התבואה החדשה לפני הבאת העומר המתיר את החדש, ויש לחשוש שיבואו לאכול מן החדש קודם הנפת העומר, אלו דברי ר' מאיר, ואילו ר' יהודה אומר כי ברצון חכמים היו עושין, שלא חששו לכך.

19 ב גמרא שנינו בסוף משנתנו בענין שווקי ירושלים שהיו מלאים בקמח קלי מיד לאחר הנפת העומר, ושהיה זה שלא ברצון חכמים, ולדעת ר' יהודה היה זה ברצון חכמים, שלא חששו שיבואו אנשים לאכול מן התבואה החדשה לפני הנפת העומר. ושואלים: והאם לא גזר ר' יהודה דלמא אתי למיכל מיניה שמא יבואו לאכול ממנו, מן החדש, תוך כדי העיסוק בו?

20 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה לדבריו אלה ממה ששנינו בדין בדיקת חמץ, שר' יהודה אומר כי יתכן שיהיו בודקין את החמץ בערב פסח שלוש פעמים: מלכתחילה הריהו בודק אור בליל ארבעה עשר בניסן. ואם לא בדק בליל י"ד בניסן, הריהו בודק ביום ארבעה עשר בשחרית, ואם לא בדק בשחרית, הריהו בודק בשעת הביעור שריפת החמץ, בתחילת השעה הששית. ואולם מכאן והלאה, לאחר שכבר חל איסור אכילת חמץ, לא יבדוק. שחשש ר' יהודה שמתוך שמתעסק בדבר האסור, עלול הוא להיכשל ולאוכלו. ואילו חכמים אומרים שאם לא בדק בליל י"ד, יבדוק ביום י"ד בשחרית, ואם לא בדק אז — יבדוק לאחר מכן, ואף לאחר שחל איסור אכילת חמץ, ואפילו בתוך הפסח עצמו. הרי שר' יהודה חושש שמא בתוך עיסוקו של אדם בדבר, עלול הוא להיכשל באכילתו, ושלא כדבריו במשנתנו!

21 אמר רבה בתירוץ הסתירה: שאני שונה הוא עניינו של איסור חדש מאיסור חמץ בפסח, שכן באיסור חדש חשש ר' יהודה שיבוא אדם לאוכלו,